היו לי שתי אפשרויות…

השבוע נסעתי ברכבת ישראל.

איך כשהתקרבנו לתחנה שלפני תחנת היעד שלי, הכרוז הודיע “עקב חסימה על פסי הרכבת, זו תהיה התחנה האחרונה לרכבת זו. הנכם מתבקשים לרדת בתחנה הקרובה“.

לוח הזמנים שלי היה צפוף, עם כל דקה מתוכננת מראש. בדקתי אפשרויות נסיעה בתחבורה ציבורית, והאפשרות היחידה והמהירה ביותר היתה נסיעת רכבת של 30 דקות. מעבר לזה לא היתה שום תחבורה ציבורית שמחברת ישירות בין שתי הנקודות.

הרגשתי חסר אונים, הזמן נוזל בין הידיים ואני תקוע כאן, בסביבה רועשת, ועוד מתוכננות לי פגישות זום ופגישות טלפוניות בהמשך היום.

אוף!!

לאחר מספר דקות, הכרוז קרא לכל הנוסעים שצריכים להגיע לתחנה הבאה להגיע למנהל התחנה.

מנהל התחנה בלוד, איש מקסים ושופע אכפתיות. למרות שהוא קרוב לוודאי לא הבעלים של הרכבת, הוא לקח את זה באופן אישי שאנחנו תקועים שם בתחנה שלו, והוא לא יכול לספק לנו אפילו תשובות.

“תמתינו כאן בבקשה.“

לאחר כמה דקות הוא חזר ואמר “ארגנתי אוטובוס מיוחד, שייקח אתכם לתחנה הבאה“, וביקש מאחד העובדים ללוות אותנו לאוטובוס שיפגוש אותנו מחוץ לתחנה.

הגענו עד אמצע הדרך, כשלפתע העובד קיבל טלפון ואמר לנו:

“בואו אחרי. חוזרים לתחנה. האוטובוס שהיה צריך לקחת אתכם גם הוא תקוע.“

ואז הוא הוסיף הערה צינית, שגורמת לי להתכווץ כשאני שומע אותה: “ברוכים הבאים לרכבת ישראל…“

גיליתי שציניות היא סימן ההיכר של מישהו שרצה פעם לעזור במשהו ונכשל. ייתכן, שכעובד, כילד או כחבר, הוא ניסה לעזור למישהו להשיג יעד מסוים, וזה לא עבד.

המסקנה שהוא אימץ הייתה בסגנון “במילא זה אף פעם לא עובד” או “ככה זה בחיים…“.

וכשאני שומע אותו, אני מתכווץ בתוכי, וממש מקבל בחילה. אפילו שאני לא הבעלים של העסק, אלא רק לקוח, התחושה היא גרועה מאוד. אם אני אכן הייתי הבעלים של העסק הזה, ממש הייתי רוצה להסתתר ולהתחבא אם עובד שלי היה מדבר כך ללקוח.

באותו רגע אני מבין, שיש לי שתי אפשרויות:

אחת, להתעלם מההערה ולא לעשות כלום. אך למה זה יתרום? זה לא ישנה שום דבר. גרוע מזה, העובד יישאר עם חוסר מודעות ליחסי הציבור הגרועים שהוא עושה, ויקבל את התחושה של הסכמה שבשתיקה, שזה בסדר להמשיך לומר דברים כאלה על מקום העבודה שלו, שמספק לו ולמשפחתו פרנסה.

לכן, הלכתי על האפשרות השנייה והערתי לו בצורה ישירה: “אתה אומר דברים רעים על מקום העבודה שלך, ומדגיש את מה שלא עובד. מנהל התחנה עושה את כל מה שהוא יכול כדי שנצא שמחים מהתחנה הזו“.

הוא המשיך ללכת בשקט, מלווה אותי ואת הנוסעים האחרים בחזרה לתחנה.

לאחר מספר צעדים, הוא אמר: “אתה יודע מה? אתה צודק. זה לא בסדר. לקחתי לתשומת ליבי“.

כשהגענו לעמדת בדיקת הביטחון, הגיע עובד נוסף, שאמר בחיוך נלהב (וציני) “אין לכם מזל היום. קודם הרכבת עצרה, ועכשיו גם האוטובוס תקול“.

הסתכלתי עליו, והרגשתי שוב את הבחילה עולה בחזרה.

מכיוון שאני לא אוהב להיות תוצאה של מעשים שליליים של אחרים, החלטתי לגרום לעולם טוב יותר, ולהוות דוגמה אישית. אז הצבעתי על מתקן גלאי המתכות, ואמרתי לו: “אתה רואה את השער הזה? המשימה שלך היא לוודא שמי שעובר בשער הזה לתוך התחנה, יוצא יותר שמח ממה שהוא נכנס“.

המשכתי: “אז באת להעלות לי את המורל או להוריד אותו לרצפה?“

אנשים לא רגילים לכאלה תגובות.

הם רגילים שאחרים שותקים, או ממשיכים את התקשורת השלילית, ומגבירים את הביקורת והתלונות על נותן השירות ועל כל נותני השירות למיניהם, ומתחילים לציין את כל הביקורת האפשרית עליהם. למה זה תורם בדיוק?

אם אתה רוצה להרגיש גרוע, תקרא עיתון או תקשיב לחדשות. זה כמעט בחינם.

לאחר מספר דקות נוספות הוא ניגש אלי, ואמר לי “אתה יודע? אתה צודק. זה היה לא נכון לעשות את מה שעשיתי שם. בהחלט אקח את זה לתשומת ליבי“.

לבסוף, לאחר שהסירו את המשאית שנתקעה וחסמה את פסי הרכבת, קראו לנו לעלות על רכבת חלופית.

לפני שעליתי עליה, מנהל תחנת הרכבת בלוד, קרא לי ואמר: “אדוני, מגיע לך פיצוי של 2 כרטיסי נסיעה. כשאתה מגיע לתחנת היעד, גש למנהל התחנה ודרוש את הפיצוי“.

האמת, זה אפילו לא עלה בדעתי. וזה הפך את החוויה הזו של המפגש עם מנהל התחנה לממש טובה.

יש אנשים שאכפת להם. ויש אנשים שאינם מודעים להרס שהמעשים שלהם גורמים.

יש לך השפעה על יותר אנשים ממה שנדמה לך, והגישה שאתה מביא איתך לכל אירוע נוטה להיות מדבקת. החדשות הטובות הן שאתה תמיד יכול להרים את הרמה של מה שקורה סביבך.

עפר פלאוט
אקספדיטור מאיץ עסקים בע״מ

ראה גם:

״מצטער, אין לי זמן לזה״

איך מייצרים הצלחה עקבית?

אני אשלם לך שבוע הבא