מחסום אישי

כשאני מסתכל על בעל עסק שנתקע, בהרבה מקרים אני רואה משהו מעניין: הוא לא תקוע בגלל המכשול. הוא תקוע כי הוא מנהל איתו מערכת יחסים של נימוקים, תירוצים והצדקות. ככה בלי לשים לב, המכשול נהיה הבוס שמקבל את ההחלטות ובעל העסק רואה רק מגבלות במקום אפשרויות.

השאלה הזו עלתה בשיחה שניהלתי לפני שנים עם בעל עסק, אדם חביב בן 56 שחווה תקופה קשה והרגיש כבוי כמעט לחלוטין. הוא הוריד את המדריך שלי כי חיפש דרך לשנות משהו, אבל ככל שהעמקנו בשיחה אפשר היה לשמוע שנים של עייפות מצטברת, כאילו המנוע הפנימי שלו נתקע ולא הצליח להתניע שוב. השילוב בין הנסיבות הקשות לבין השגרה השוחקת השאיר אותו בלי כיוון ובלי אמונה שהוא מסוגל לשנות את המציאות שלו. אז איך מוצאים מוטיבציה ואת היכולת לקום מחדש אחרי תקופה כזו, ואיך מחזירים את הכוח לפעול?

תאר לעצמך שאתה רופא בחדר מיון, ומטופל נכנס עם יד שבורה. אתה מסביר לו שהוא צריך גבס, הוא אומר “אני אחשוב על זה”, והולך. האם תיתן לו ללכת ככה? כנראה שלא, כי אתה יודע שבלי טיפול המצב רק יחמיר. עכשיו תחשוב על העסק שלך: אם הגעת למסקנה שאתה יכול לעזור ללקוח לפתור בעיה אמיתית, למה שהמפגש הראשון יהיה גם האחרון? היום דיברתי עם בעל עסק שאמר לי בגאווה: “אני מתקשר פעם אחת בלבד, ואחר כך לעולם לא יותר”. מתברר שהאמונה הזו, שנשמעת כל כך “הגיונית ומכבדת”, היא בדיוק מה שמונע מהעסק שלו לצמוח, ומהלקוחות שלו לקבל את מה שהם הכי צריכים.

כולנו רוצים להצליח. למכור יותר, לנהל טוב יותר, להצליח מבחינה אישית, משפחתית, עסקית וחברתית. אבל מאחורי כל הצלחה אמיתית, מסתתרת מיומנות אחת, שאיכות השליטה שלך בה היא זו שקובעת עד כמה תגיע לתוצאות ועד כמה תצליח לגרום לעולם להגיב למה שיש לך לומר.

כשיש לך אלפי אנשי קשר, מאות חברים, ואתה מדבר עם אנשים כל היום, קשה לקבל שיש לך בעיה בתקשורת. אבל תקשורת אמיתית היא לא כמות המילים שאתה משמיע או מספר האנשים שאתה מכיר. פה אנחנו מדברים על איכות החלפת הרעיונות והעומק של ההבנה ההדדית. אפשר להיות אהוד ופופולרי, ובו זמנית להיאבק בתקשורת יעילה בדיוק עם האנשים שהכי חשוב לך לתקשר איתם, כמו במקרה של בעל העסק בסיפור הבא.

אתה יושב בעבודה עד מאוחר, משכנע את עצמך שככה אתה יותר פרודוקטיבי, ופתאום מגלה שאתה שרוף, על הקצה, והמשפחה כבר לא זוכרת איך אתה נראה. מה שקורה כאן זה שתשומת הלב שלך נתקעה במקום אחד, ושאר התחומים בחיים שלך מתחילים לשלם את המחיר. אז איך לאפס את המערכת ולחזור ליעילות אופטימלית?

ביקשת משהו מהעובדים שלך, קיבלת הנהון ובסוף גילית שזה לא קרה? או שדרשת להגדיל ראש ולהקפיד לכבות אורות ומזגנים, ואז גילית שהמערכות עבדו כל הסופ”ש כאילו אף אחד לא שמע אותך? יעדים לא מתממשים, הוראות לא נאכפות, והרגלים מזיקים ממשיכים לחזור על עצמם? מה שנראה כמו חוסר שיתוף פעולה מצד הצוות, מתגלה לא פעם כתוצאה של הרגלים ודפוסים סמויים שמנהלים גם את העובדים וגם את המנהל עצמו. מה עומד מאחורי התופעה הזו, ואיך אפשר לשבור את הדפוס?

יש הרגלים שאנחנו אפילו לא מחשיבים כהרגלים. כמו למשל התעסקות כמעט אובססיבית בהפרעות אוטומטיות שאנחנו בעצמנו אישרנו, התרגלנו אליהן, והפכנו לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. עוד פינג מהטלפון, תזכורת מהאפליקציה, נוטיפיקציה שמקפצת על המסך. אנחנו לא באמת חושבים על זה, לפעמים רק “מעיפים” וממשיכים הלאה. אבל מה אם כל זה לא באמת “נעלם” כשמעיפים אותו אלא גובה מחיר מנטלי אמיתי?

בעל עסק אחד, עסוק. ממש עסוק. אין לו זמן לאכול, אין לו זמן לעצור, אין לו זמן לעצמו. אז הוא ממשיך לרוץ על אוטומט, על מיכל דלק כמעט ריק. מה קורה אז? הראש נהיה פחות חד, הגוף מתעייף והוא מתפקד הרבה הרבה פחות טוב. וככה בדיוק מתחיל המעגל הכי שוחק שיש: עומס שמוביל להזנחה עצמית, שמובילה לעצבנות, שמובילה לתפקוד מקרטע, וחוזר חלילה…

מתלבט לגבי החלטות עסקיות קריטיות? לפני שצוללים לפתרון הבעיות, יש משהו בסיסי שחייבים לוודא קודם. סיפור קצר מהחיים על מפגש עם לקוח שהיה שקוע עמוק בבלבול סוער של החלטות גורליות, עד שהתברר שהוא הזניח את אחת הפעולות הבסיסיות ביותר!

כמה פעמים שמעת את המשפט הזה או אפילו אמרת אותו בעצמך? אנשים רבים מכירים את התחושה – הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, אך תמיד יש “אבל”. משהו מפריע או מונע מהם לבצע את מה שהם יודעים שנדרש. כל תירוץ כזה מביא לכך שהדברים לא נעשים, והמגמה רק מחמירה. אבל מה קורה כשמבינים מה מסתתר מאחורי ה”אבל”? מהו המכשול האמיתי שגורם להתחמק ממשימות חשובות?